חיפוש יצירות
חיפוש חברים
חיפוש בדפי יוצר ובאתר
חיפוש מורחב

זכור אותי במחשב זה

שכחתי שם משתמש/סיסמה

עמוד הבית > אקו"ם > מחלקות הארגוןמשפטירשימת פסקי דין > פסק דין בצלע השלום

פסק דין בצלע השלום

בעניין:    אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים מחברים בע"מ    
    ע"י ב"כ    עו"ד ארנן גבריאלי ואח'    התובעת
    - נ ג ד -    
    1 . ד.ר.ך. בניה בע"מ
2 . יום טוב (טוביה) חדד, ת.ז. 59307389
3 . חדד רחמים, ת. ז. 3692126    
    ע"י ב"כ    עו"ד דרש חיים    הנתבע
פסק דין
בפני תביעה שעניינה הפרה נטענת של זכויות יוצרים בנוגע להשמעת מוזיקה בעסק הנמצא בסמוך לתחנת הדלק בכניסה לעתלית (להלן: "העסק").
רקע כללי –
1.    התובעת, אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים (להלן: "אקו"ם"), הינה חברה ציבורית בע"מ המאגדת בתוכה קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה. תפקידיה ומטרותיה של התובעת הינם להגן על זכויות יוצרים של כלל חבריה.
2.    הנתבעת 1, ד.ר.ך. בניה בע"מ (להלן: "ד.ר.ך.") הינה חברה פרטית. הנתבע 2, מר יום טוב (טוביה) חדד (אשר יכונה להלן "טוביה", בשמו הפרטי, בשל הזהות של שם משפחתם של שני הנתבעים) היה מנהלה של ד.ר.ך. בתקופה מסויימת. הנתבע 3, מר רחמים חדד (להלן: "רחמים") היה אף הוא מנהלה של ד.ר.ך. בעבר.
3.    אקו"ם טוענת כי שלושת הנתבעים אחראיים להפרת זכויות היוצרים השייכות לה לגבי יצירות שהושמעו בעסק ביום 27/8/2002 (להלן: "היום הקובע"), בניגוד להוראות חוק זכויות יוצרים 1911 (להלן: "החוק") ופקודת זכויות יוצרים (להלן: "הפקודה").
המחלוקות שבין הצדדים -  
4.    למעשה אין חולק כי ביום הקובע אכן הושמעו בעסק 13 יצירות מוגנות (להלן: "היצירות"), וכי אין רשיון תקף לגבי השמעת היצירות בפומבי בעסק.
5.    המחלוקת הראשונה שבין הצדדים מתייחסת לקשר הנטען שבין הנתבעים לבין פעילות העסק. אקו"ם טוענת כי הקשר הינו הבא : טוביה ורחמים הינם מנהליה של ד.ר.ך, ד.ר.ך. הינה בעלת המניות היחידה של חברה בשם "טובל הסעדה בע"מ" (להלן: "טובל"), וטובל הינה המפעילה של העסק. לכן, לשיטת אקו"ם, הנתבעים כולם מנהלים ובעלים של העסק, בעלי השליטה על הנעשה במקום, ואחראיים להפרות החוק והפקודה שהתבצעו ביום הקובע. הנתבעים טוענים כי לד.ר.ך. ולרחמים אין כל קשר עם העסק. לטענתם, טוביה היה אחד מבעליה של טובל (ביחד עם אדם נוסף בשם יובל בולגרף) בשנת 1998, ולאחר מכן, עבר ניהולו של העסק לידי טוביה בלבד.
6.    המחלוקת השניה היא סביב טענת הנתבעים לפיה לאקו"ם אין כל זכות ביצירות.
7.    המחלוקת השלישית, עניינה השאלה – האם השמעת היצירות ביום הקובע היתה בבחינת השמעה פומבית. אקו"ם טוענת שהתשובה חיובית, ואילו הנתבעים טוענים כי היצירות הושמעו באירוע פרטי של טוביה, בעל המקום, ולכן לא נדרש רשיון להשמעתן.
8.    המחלוקת הרביעית מתייחסת לטענות הנתבעים באשר לגובה הפיצוי הנדרש.
המסכת הראייתית –
9.    מטעם אקו"ם העידו גב' דליה הדר (מנהלת מחלקת לקוחות באקו"ם, להלן: "הדר", לגבי תצהירה ת/1), מר שמואל שחף (חוקר פרטי מטעם אקו"ם, להלן: "שחף", לגבי תצהירו ת/2) וגב' תמר לוי בן הרוש (עובדת במחלקת לקוחות באקו"ם, להלן: "בן הרוש", לגבי תצהירה ת/3).
10.    מטעם הנתבעים העידו מר טוביה חדד (לגבי תצהירו נ/2), והוגש בהסכמה תצהירו של מר רחמים חדד ללא שהוא נחקר לגביו (נ/1).
דיון -
11.    לאחר בחינת מכלול הראיות שנפרשו בפני ולאחר שקילת טענות הצדדים בסיכומיהם (לרבות סיכומי התשובה שהוגשו ברשות ביום 7/10/2007), מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד טוביה להתקבל ודין התביעה כנגד ד.ר.ך ורחמים להדחות, והכל מהנימוקים שיפורטו להלן.
זיקתם של ד.ר.ך. ורחמים לפעילות העסק –
12.    העובדה שטוביה הינו המנהל של העסק, לא היתה שנויה במחלוקת (ורק למען הסר ספק אפנה לתחילת חקירתו הנגדית עמ' 17 שם הוא מאשר שהוא הקים ומפעיל את העסק במקום ולסעיף 19 לתצהירו שם הוא מוסר כי – "אני היחיד שמפעיל את העסק ... במועד האירוע אני היחיד המחזיק בעסק").
13.    טענות אקו"ם לגבי שני הנתבעים האחרים (ד.ר.ך. ורחמים) מבוססות על חקירתו של שחף, אשר הצהיר והעיד כי ביקר בעסק פעמיים. בביקור הראשון, בשנת 1999, הוא רכש במזנון הקיים בעסק דבר מזון וקיבל קבלה של טובל. בשנת 2002, ביקר שחף בעסק בפעם השניה, ואז הוא הקליט את השמעת היצירות. לטענתו, במועד זה, הוא נכנס למשרד ושם נאמר לו שטוביה חדד הוא מנהל המקום (עמ' 14 שורה 7). בביקור השני הוא קיבל לידיו כרטיס ביקור של מי שאמור להיות בעלי העסק – כרטיס שעליו רשום "אצל טוביה – גן אירועים ומסעדה" (נספח ה' לתצהירו).
14.    את מסקנתו לגבי מעורבותם של ד.ר.ך. ורחמים הוא מבסס על הקבלה משנת 1999 ועל העובדה שבהתאם לפלט מרשם החברות הרי שד.ר.ך. הינה בעליה של טובל, וטוביה ורחמים הינם מנהליה של ד.ר.ך. (וראו את עמ' 14 שורה 19).
15.    שחף טען בחקירתו כי את המידע באשר לקשר בין טובל, לבין ד.ר.ך. לבין ה"ה חדד הוא ידע כבר בשנת 1999, אך אין לו מסמכים להציג בהקשר זה (עמ' 12 שורה 25 ועמ' 13 שורה 1) היות ואת התדפיס מרשם החברות הוא הוציא רק בשנת 2002.
16.    משמע, שאין בפני כל מידע באשר למעורבותם של ד.ר.ך. ושל רחמים בנעשה בעסק בשנת 2002, וכפי ששחף העיד בעצמו (בעמ' 14 שורות 15-17) –
"ש.    מי הפעיל את האולם בשנת 2002 ?
 ת.     מי שהפעיל היה טוביה חדד, לגבי חברה לא קיבלתי חשבונית מס בזמן האירוע. הואיל ולא היה לי מסמך, אני לא יכול לדעת איזה חברה הפעילה".        
17.    יתכן, כי העסק הופעל על ידי טובל בשנת 1999, ויתכן שד.ר.ך. ורחמים היו בעליה ו/או מנהליה של טובל בשנת 1999, אך היה צורך להוכיח כי הם נשארו בעלים ו/או מנהלים של המקום גם בשנת 2002. יש לזכור כי הנתבעים הכחישו טענה זו במפורש, הן בכתב ההגנה והן בתצהיריהם, והיה על אקו"ם להתכבד ולהביא בפני ראיות לגבי מצב הדברים נכון לשנת 2002 – ולא להסתפק בהעלאת השערות המבוססות על המצב בשנת 1999.
18.    לכן, אקו"ם לא עמדה בנטל הרובץ על שכמה ולא הוכיחה כל קשר בין ד.ר.ך ו/או רחמים לבין הפעלת העסק, לרבות השמעת היצירות שם, ביום הקובע – 27/8/2002. אשר על כן, יש מקום לדחות את התביעה כנגד ד.ר.ך. ורחמים והמשך הדיון יתייחס לטוביה בלבד.
האם אקו"ם הינה בעלת הזכויות ביצירות ?
19.    כפי שעולה מתצהיר העדות הראשית של הדר, אקו"ם הינה בעלת הזכויות של היצירות של חבריה בארץ. בנוסף, אקו"ם חתומה על הסכמים עם אגודות כדוגמתה בעולם, אשר מכוחם מופקדת התובעת להגן בארץ על זכויות היוצרים של חברי אגודות אלו בחו"ל. עוד עולה מהתצהיר כי לצורך הגנת זכויות היוצרים, חותמים כל חברי התובעת על כתב העברת זכויות, המעביר לתובעת את זכויות היוצרים שלהם. כך נוהגים גם חברי האגודות הזרות, ביחסיהם עם אגודותיהם. כתבי העברה אלה מהווים את הבסיס המשפטי המקנה לתובעת את הזכות להעניק היתרים ורישיונות למשתמשים ביצירות וזאת כנגד תשלום תמלוגים וכן לפעול למניעתן של הפרות שנעשות על ידי המשתמשים ביצירות, ללא היתר.
20.    הסבריה אלו של הדר לא נסתרו ונחה דעתי כי היוצרים עצמם המחו כדין את זכויותיהם לאקו"ם, בחתימתם על כתבי ההעברה הרלבנטיים – וראו את סעיפים 3-5 ו-10 לתצהירה של העדה הדר, ואת הנספחים לתצהיר זה.
21.    נכון הוא כי הדר, לא יכלה לאשר מידיעה אישית שאכן כל כתב העברה נחתם על ידי מי שנחזה להיות חתום עליו (עמ' 8 שורה 30) ונכון הוא כי לא כל כתבי ההעברה נמסרים לידיה אישית, אלא לאחרים במחלקה (עמ' 8 שורות 21-26) ועם זאת שוכנעתי כי אין כל מקום להטיל בספק את אמיתותם של כתבי ההעברה, ויש לראות באקו"ם כמי שאליה הועברו כדין זכויות היוצרים.
האם הזכויות הופרו ?
22.    טרם המשך הדיון בשאלה זו – יש צורך להבהיר את העובדות שהוכחו לגבי האירוע שהתקיים ביום הקובע בעסק.
23.    שחף הצהיר והעיד כי בביקורו בעסק בשנת 2002 היתה במקום שמחה משפחתית (עמ' 14 שורה 9 ועמ' 14 שורה 30), אם כי הוא לא פירט בתצהירו כי האירוע היה של טוביה עצמו. בחקירתו, שחף הוסיף כי הוא התקשר למקום, הציג עצמו כמי שמעונין לקיים שם אירוע, שאל אם ניתן לבוא ולהתרשם מהמקום, ונאמר לו שהוא יכול לבוא ביום הרלבנטי (עמ' 14 שורות 30-32). הוא העיד כי הוא הגיע למקום, "עבר" את השומר ונכנס לאירוע, בו נכחו כ-120 איש (סעיף 4 לתצהירו). שחף הוסיף והצהיר כי היצירות הושמעו באמצעות מכשיר הגברה ורמקולים, בידי תקליטן בשם מורדי (וראו את כרטיס הביקור של התקליטן – נספח לתצהירו של שחף).
24.    לתצהירה של הדר צורפה הזמנה לגבי האירוע וממנה ניתן לראות כי אכן המדובר ב"מסיבת בריתה" לרגל הולדתן של תאומות, שנולדו במזל טוב, לטוביה.
25.    טוביה אישר נתונים אלו, והסביר כי האירוע היה מסיבה פרטית שלו ושל מוזמניו. לגבי המקום, הוסיף טוביה ומסר בחקירתו כי המתחם כולו כולל גן אירועים ומזנון. כל המתחם הינו בבעלות חברה בשם פז נוה עתלית כרמל בע"מ, והוא קיבל מהם את הזכות להפעיל במקום את המזנון. טוביה מסביר כי המזנון נפרד מגן האירועים, לאמור – "אני מפעיל את המזנון ... וזה לא שייך לגן. המקום של המזנון לא קשור למקום שבו הופעל גן האירועים. האירוע שנשאלתי לגביו, לגבי התאומות שי, התרחש בגן האירועים" (עמ' 17 שורות 31-33). לגבי השמעת היצירות באירוע, אישר טוביה כי הן הושמעו על ידי תקליטן אשר קיבל תשלום עבור עבודתו (עמ' 2 שורה 7).
26.    על רקע הקביעות העובדתיות הנ"ל, יש לבחון האם הופרו הזכויות של אקו"ם, וזאת לאור סע' 2(3) לחוק, המורה כדלקמן :
"... רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים".
27.    מכאן, שעל מנת להוכיח כי פלוני הפר את זכות היוצרים יש לבחון קיומם של ארבעה יסודות מצטברים והעדרה של הגנה (משמע, יסוד חמישי שלילי), דלהלן – (א) פלוני הרשה להשתמש ביצירה; (ב) השימוש היה לתועלתו הפרטית של פלוני; (ג) השימוש היה על דרך של הצגתה בציבור של היצירה; (ד) בעל הזכות לא הסכים לשימוש; (ה) פלוני לא ידע שהוא מפר את זכות היוצרים ולא היה לו יסוד לחשוד שכך המצב.
28.    במקרה דנן, אין חולק כי טוביה הרשה את השימוש ביצירות.
29.    אין אף חולק כי השמעת היצירות היתה לתועלתו הפרטית של טוביה, הן לצורך הנעמת זמנם של המשתתפים באירוע והן לצורך משיכת לקוחות פוטנציאליים (וכפי ששחף העיד, הוא הוזמן לאירוע על מנת להתרשם מגן האירועים, לאחר שהציג עצמו כלקוח מתעניין, וניתן להבין זאת אף משיחתו עם הגב' שלומית שעובדת במקום במהלכה היא נתנה לו את כרטיס הביקור של טוביה – וראו את הקלטת השיחה בין השנים, ותמלילה הנספח לתצהיר שחף).
30.    אפנה בהקשר זה לת"א (תל-אביב-יפו) 1975/99 הפדרציה הישראלית נ' אולמי נפטון (פורסם בתקדין), לאמור :
"בענין אטלנטיס ובענין חאן הדקל הנזכרים לעיל וכן בת.א. (י-ם) 1496/86 אקו "ם נ' עזיז (לא פורסם), הדגישו בתי המשפט את העובדה כי המוסיקה הינה מרכיב חיוני, חשוב ובלתי נפרד מאירועים כגון חתונה, בר מצווה וברית מילה המתקיימים באולמות שמחה מן הסוג שמנהלת הנתבעת 1. במצב דברים זה, כך הוסיפו בתי המשפט והדגישו, "כל בעל אולם שמחות הרוצה לקיים את עיסקו, מחוייב לכלול בעיסקה גם אפשרות להשמעת מוסיקה וזאת בין אם הוא כולל אותה בהצעה למזמין, כשירות הניתן מטעמו, ובין אם הוא מאפשר ומרשה למזמין להביא למקום, בעצמו, תקליטן או להקה" (ר' ע"א 1987/97 הנ"ל).  
31.    אין אף חולק כי אקו"ם לא הסכימה לשימוש וכי לטוביה אין רשיון מטעם אקו"ם.
32.    לכן, למעשה נותר לבחון רק שני רכיבים – האם היצירות הוצגו בציבור והאם קמה לטוביה הגנה.
lawdata - דטהחוקהאם היצירות הוצגו בציבור ?
33.    אזכיר כי טוביה טוען כי היות והוא בעל העסק והיות והאירוע היה אירוע משפחתי שלו עצמו, הרי שלמעשה היצירות לא הושמעו "בפומבי" אלא במסגרת "פרטית".
34.    בחוק ובפקודה אין הגדרה של הדיבר "הצגה בציבור" (והגדרת המונח "הצגה" בסעיף 35 של החוק, אין בה כדי לסייע לדיון דכאן).
35.    ניתן ללמוד על ההבדל בין הצגה אסורה "בציבור" לבין הצגה מותרת, על ידי פניה לסעיף 3ג לפקודה, אשר כותרתו "שימוש פרטי וביתי", כפי שתוקן בשנת תשנ"ו, לאמור –
"לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות."
36.    מכאן – שניתן לגרוס שהצגת יצירות באירוע "פרטי וביתי, שלא למטרות מסחריות" לא תחשב כהצגתן בציבור, וראו דברים דומים שנאמרו בת"א (תל-אביב-יפו) 1975/99 הפדרציה הישראלית נ' אולמי נפטון הנ"ל, המתייחס לנושא, לאמור –
" .... העובדה שהמוזמנים היו, קרוב לוודאי, בני משפחה של בעלי השמחה, אין בה כדי להעניק להשמעת הקלטות המוגנות אופי "מעין פרטי". זאת להבדיל, למשל, ממסיבה פרטית – משפחתית, שעורך מאן דהוא בביתו ובמהלכה משמיע באוזני המוזמנים, על מכשיר ביתי, מוסיקה מקלטות שבבעלותו.
במקרים נשוא התביעה שבפנינו, נערכו האירועים באולמות שמחה הפועלים כעסקים מסחריים לכל דבר, אליהם הוזמנו תקליטנים מקצועיים המשתכרים לפרנסתם מהשמעת מוסיקה באירועים אלה. בכך, שונים המקרים שבנדון תכלית השינוי מן הדוגמא הנ"ל ויש לראות בהן הצגה פומבית של היצירות, לכל דבר וענין".
ואת ת"א (תל-אביב-יפו) 1442/03 ויטראז' מרכז אירועים בע"מ נ' הפדרציה למוסיקה ישראלית וים תיכונית בע"מ (פורסם בתקדין), החוזר על עיקרי הדברים:
"יסוד "ההשמעה בפומבי" דורש שהיצירה תושמע בציבור בפומבי להבדיל למשל מהשמעה במסיבה פרטית. כאשר מדובר במסיבה פרטית - משפחתית שעורך אדם בביתו ובמהלכה הוא משמיע באוזני המוזמנים על מכשיר ביתי מוסיקה מקלטות שבבעלותו - הרי שלא מתקיים יסוד "ההצגה בציבור" שנדרש על פי החוק. "
37.    עוד אפנה לע"פ (תל-אביב-יפו) 308/97 בני דרור נ' אורדן מחשבים ומערכות מידע (פורסם בתקדין), העוסק בהעתקת תוכנת מחשב בניגוד לחוק ולפקודה, אך מתייחס בעקיפין לסוגיה שבפני, וכך נקבע –
"בימ"ש קמא שאל עצמו, אם העברת התוכנה לחב' ליינטק יש בה "הצגה לרבים", והשיב בחיוב. לדעתו, יש ליתן לסעיף פירוש מרחיב עפ"י תכלית החוק, ואין חשיבות לכמות האנשים בפניהם מוצגת היצירה, אלא לעובדה שהיצירה מוצגת בפני אחר, ללא הסכמת בעל זכות היוצרים."
38.    בספרה של ש. פרזנטי, "דיני זכויות יוצרים", סעיף 3.2 עמ' 776 עד 797, היא דנה בשאלה "מתי הביצוע נעשה במקום ציבורי ומתי במקום פרטי?", ומונה מספר מבחנים שהתגבשו בפסיקה לצורך מתן מענה לשאלה זו, כגון – מבחן זהות הנוכחים, מבחן התועלת ומבחן ההשמעה בפומבי. בחינת הנתונים המתייחסים למקרה זה, לאור המבחנים אותם מציעה המחברת, מחייבת לשיטתי את המסקנה כי אין עסקינן באירוע "פרטי".
39.    ראשית, להשמעה פרטית מאפיינים מסוימים, והראשי הינו העובדה שההשמעה מתבצעת בבית פרטי. הכוונה לאפשר לאדם להנעים את זמנם של המבקרים בביתו, אך איני סבורה כי ניתן לאפשר השמעה שכזו בשעה שאותו אדם מזמין את המבקרים לעסק שלו, מתחם רחב ידים, אשר אינו בגדר "מבצרו הפרטי" של אותו אדם. עוד יש לזכור כי המקום אינו סגור וגם עוברים ושבים יכלו להכנס אליו. נכון הוא כי הם לא היו נשארים במקום זמן רב, אך הנגישות של המקום לציבור בכללותו הינה בעלת משקל.
40.    שנית, יש לתת את הדעת לאמצעים בהם הושמעה המוזיקה, וכאן – לא היה שימוש במכשיר ביתי אשר בו הונחו קלטות או דיסקים אשר נרכשו כדין על ידי טוביה, אלא שנעשה שימוש במערכת הגברה מסחרית.
41.    שלישית, יש לזכור כי את המוזיקה השמיע תקליטן מקצועי אשר קיבל תשלום עבור כך, ובכך מתרחקים אנו פסיעה נוספת מההשמעה "הפרטית-ביתית" אל עבר ההשמעה "הציבורית". יובהר עוד כי ההלכה הפסוקה היא כי בעל עסק המרשה לתקליטן להשמיע יצירות אחראי בעצמו להפרת הזכות לגבי היצירות ואין הוא יכול להעביר אל כתפי התקליטן את האחריות, וראו את ת"א (תל-אביב-יפו) 1975/99 הפדרציה הישראלית נ' אולמי נפטון, הנ"ל, את ע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל בע"מ ואח' (פורסם בתקדין), וכן את ת"א 25/98 (ת"א) בש"א 190/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ ואח' (פורסם בתקדין).
42.    רביעית, מצאתי לקשור בין רכיב זה לבין רכיב "התועלת" באופן שככל שישנן יותר אינדיקציות לגבי תועלת עסקית שצומחת למשמיע היצירות – כך פוחתת הנטיה לראות בהשמעה בבחינת השמעה "ביתית". כלומר, כיון ששוכנעתי כי לטוביה היתה כוונה כי תצמח לו תועלת מסוימת מהשמעת המוזיקה באירוע, לרבות התקשרות עם לקוחות פוטנציאליים, הרי שקשה יותר לקבל את הטענה בדבר היות האירוע השמעה פרטית.
43.    חמישית, יש לתת משקל מסוים גם למספר המוזמנים אשר שמעו את היצירות. אין ביכולתי לקבוע כללים באשר למספר מוזמנים מקסימלי בהשמעה "ביתית" אך נדמה לי כי לא ניתן להתייחס לאירוע בו משומעות היצירות באזני 120 איש "אירוע ביתי".
44.    לטעמי, לאור מטרותיו של החוק, יש לפרש את המונח "בציבור" באופן רחב, משמע לצמצם את המקרים אשר יחסו בצל הגנת "האירועים הפרטיים", ונדמה לי כי המקרה דנן, אינו יכול להחשב "השמעה פרטית", ואסכם בציטוט מספרה הנ"ל של פרזנטי, בעמ' 792, שם היא מסכמת את הדיון בשאלת ההבדל בין "פומבי" ל"פרטי", לאמור :
"פסקי הדין שאוזכרו לעיל מצביעים על מגמה ברורה של הרחבת תכולתו של החוק ונתינת הגנה מירבית לבעלי הזכויות" .
45.    לכן, איני יכולה לקבל את טענת טוביה באשר לכך כי הוא לא נדרש לרשיון לצורך השמעת היצירות באירוע הנדון.
האם טוביה ידע על ההפרה, והאם אי ידיעה יכולה לפוטרו מאחריות ?
46.    אזכיר כי טוביה טוען שאף אם בהמ"ש ימצא לקבוע כי היצירות הושמעו "בפומבי" הרי שהוא סבר לתומו שאין כך הדבר, ולכן – הוא לא הפר את הזכויות ביודעין.
47.    טוביה למעשה מבקש לקבוע כי הוא נכנס בגדרו של הפטור המצוי בסיפא של סעיף 3(2) לחוק הנ"ל, הקובע שהצגת יצירה בפומבי ללא רשיון מהווה הפרה של הזכות -  
חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים";
וראו אף את ההגנה הזהה המעוגנת בסעיף 8 לחוק.
48.    לטעמי טוביה אינו יכול לחסות בצל ההגנה כאמור, ואינני מקבלת את גרסתו לפיה הוא סבר לתומו כי המדובר באירוע פרטי (ויודגש, כי טוביה אינו טוען שהוא לא מכיר את הוראות החוק ואינו יודע שהשמעת מוזיקה בפומבי חייבת ברשיון, אלא שטענתו היא רק שהוא טעה לחשוב שהמדובר באירוע "פרטי" ולא בהשמעה "פומבית").
49.    בהקשר זה נתתי משקל לכך שהטענה באשר לאבחנה בין אירוע פרטי לפומבי נולדה רק בשלב מאוחר של ההליכים המשפטיים. ולמה כוונתי ? טוביה לא העלה טענה זו בבקשה לביטול פסה"ד שניתן כנגדו בהעדר בתיק זה ביום29/11/2004 (בש"א 19719/05 מיום 21/11/2005), ושם הוא העלה טענות רבות אחרות כנגד התביעה. הטענה בדבר האירוע הפרטי הופיעה לראשונה רק בכתב ההגנה שהוגש לתיק ביום 27/2/2006, לאחר שבוטל פסה"ד שניתן בהעדר, ונדמה לי כי היה זה רק לאחר שטוביה ובאי כוחו עשו מאמצים על מנת לחשוב על כל טענת הגנה אפשרית. העלאת הטענה לגיטימית, אך היה מקום להעלותה מיד עם תחילת ההליכים, לו היה בה ממש. לומר, שאם טוביה סבר לתומו בשנת 2002, שהוא לא צריך רשיון מאקו"ם להשמעת היצירות באירוע הפרטי שלו, הוא היה צריך להעלות טענה זו כבר בבקשה לביטול פסה"ד ובתצהירו שניתן בתמיכה לבקשה זו, וטענה "מהותית" שכזו (באשר להלך רוחו בשנת 2002) אינה טענה שאפשר "לשכוח" ולהזכר בה רק כמה חודשים לאחר מכן. לכן, אני מטילה ספק בכך שאכן אלו היו מחשבותיו של טוביה בשנת 2002, וסביר יותר שאלו מחשבותיהם של טוביה ועורך דינו בשנת 2006.
50.    בנוסף הרי שעדותו של טוביה לא הותירה רושם מהימן - בכלל, ובפרט - באשר ל"אמונתו" לגבי הפטור שיש לו מאחריות בשל היות האירוע "פרטי". הערכתי לגבי מהימנותו סומכת הן על האמור מעלה באשר למועד העלאת הטענה והן על הסתירות שנתגלו בין תצהיר העדות הראשית שלו לבין התצהיר שמסר בתמיכה לבקשה לבטל את פסה"ד הקודם (תצהיר מיום 21/11/2005 בבש"א 19719/05 הנ"ל, להלן: "התצהיר הקודם"), ולדוגמא : בתצהיר העדות הראשית טוען טוביה כי הוא רק מפעיל את המזנון ולא את גן האירועים וכי הוא לא מקיים בכלל אירועים (למעט האירוע הבודד ביום הרלבנטי לרגל הולדת תאומותיו), וכפי שהוא מצהיר – "המזנון לא שימש אותי כגן אירועים" (סעיף 21); ולעומת זאת, בסעיף 6 לתצהיר הקודם הוא טוען כי - "התקיימו מדי פעם בפעם אירועים מצומצמים עפ"י הזמנה, אירועים של עד 70 איש" ולתצהיר הוא צירף אישור של רואה החשבון שלו (מיום 26/10/2005) לפיו בשנת 2002 היו במקום 8 אירועים, ובשנת 2003 - 9 אירועים (אם כי לא הוכח שהושמעו בהם יצירות מוגנות).  
51.    לכן, לא מצאתי לקבל את טענת טוביה באשר ל"אמונתו" לגבי כך שהוא אינו מפר את זכות היוצרים, מכאן שטוביה אינו יכול להנות מההגנה לה הוא טוען, וקמה זכאותה של אקו"ם לפיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים שבוצעה מטעמו.
52.    טרם סיום הדיון בנקודה זו, אציין כי לא הוכח כדבעי שאקו"ם שלחה לטוביה התראות טרם שלחה את שחף בשנת 2002. טענת שחף לפיה הוא הדביק מכתב התרעה בעסק בשנת 1999 לא הוכחה, ולא הומצא כל תיעוד להדבקה נטענת זו. מעבר לכך, כפי שכבר קבעתי, הרי שהיו שינויים בבעלי השליטה בעסק בין שנת 1999 לבין שנת 2002, ואני סבורה כי מן הראוי היה שאקו"ם תדאג להמציא מכתב התרעה לבעלי העסק בשנת 2002 טרם שליחתו של שחף (ויש לדאוג להמצאה כדין ולא לסמוך של שליחת מכתב, בדואר לא רשום, לכתובת כגון – "תחנת הדלק ..."). לכן, לא הורם הנטל בכל הנוגע לשליחת מכתבי התראה אלו או אחרים.


גובה הפיצוי –
53.    כיון שעסקינן ב-13 יצירות שהושמעו, קיימות 13 הפרות של זכות היוצרים, ואקו"ם  עותרת לפיצוי בסך 10,000 ₪, לגבי כל הפרה, דהיינו – לסכום כולל של 130,000 ₪, על פי הקבוע בסעיף 3א' לפקודה, אשר כותרתו – " פיצויים ללא הוכחת נזק ", לאמור –
"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; ..."
54.    הנתבעים טוענים כי העובדה ששחף מטעם אקו"ם הקליט 13 יצירות נועדה רק על מנת להגדיל את הסעד הנתבע. לטענתם, היה עליו לפנות אל טוביה מיד לאחר שהקליט יצירה אחת, להודיעו כי מתבצעת הפרה – וככתוב בסעיף 66 לסיכומי הנתבעים : "לבטח, לאחר בירור, ... היה הנתבע 2 מפסיק את המוסיקה עד לבירור מלא עם התובעת". לטענתם העובדה שהחוקר לא עצר את ההפרה מיד אלא נתן לה להמשיך, על מנת שיהא ניתן לתבוע פיצוי לגבי כל הפרה והפרה משולה לבעל נכס אליו פורץ גנב אשר אינו עוצר את הגניבה או בעל נכס שנשרף שאינו עוצר את השריפה – על מנת להגדיל את נזקיו (וראו אף סעיפים 68-70 לסיכומים).
55.    לא מצאתי כי יש כל ממש בטענת הנתבעים באשר לכך ששחף במתכוון המשיך להקליט יצירות רק על מנת להגדיל את הסעד הנתבע.
56.    עם זאת, ולמרות זאת, אינני סבורה כי פיצוי בסך 130,000 ₪ הינו ראוי במקרה זה.
57.    ערה אני למטרתו ההרתעתית של סעיף 3א לחוק (וראו את דברי ההסבר לתיקון מס' 4 לפקודה, אשר בו הוסף סעיף זה, הצ"ח 1517, יט' אדר א' התשמ"א, 23/2/1981), וערה אני לכך שלמעשה אקו"ם עותרת לפיצוי הנמוך האפשרי (והיא היתה יכולה לבקש פיצוי בסך כולל של 260,000 ₪ ולא רק 130,000 ₪).
58.    ובכל זאת, מצאתי כי הדרישה אינה ביחס מתאים להפרה שבוצעה, ובין היתר הואיל ולא הוכח שטוביה קיבל התראה טרם שליחת שחף להקלטת האירוע ולא הוכח כי היו עוד אירועים בהם הושמעו יצירות מעבר לאירוע הנדון בשנת 2002, ומצאתי לנכון לפסוק לחובתו של טוביה פיצוי נמוך מהסכום המינימלי.
59.    אוסיף מספר מילים לגבי עמדתי זו האחרונה.
60.    פסה"ד המנחה המתייחס לניתוח הוראותיו של סעיף 3א' לפקודה, הינו ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254, בעמ' 270-271, לאמור:
... בעוד שמיתחם הסכומים, מתוכו רשאי בית המשפט לבחור בסכום הפיצוי, היה בעבר רחב ביותר (בין 250 ש"י ל-30,000 ש"י), מיתחם זה צומצם באופן משמעותי, והוא נע כיום בין 10,000 ש"ח ועד ל-20,000 ש"ח. מבחינת סכום המקסימום נראה שההסדר משיג את מטרתו, הן מבחינה נזיקית והן מבחינה הרתעתית. ברם, מיתחם זה נראה מצומצם ביותר מבחינת סכום המינימום ואינו מאפשר לבית המשפט פסיקת פיצויים לפי הסעיף בסכום הנמוך מ-10,000 ש"ח, מצב אשר יש לצפותו במקרים של הפרות בסדר גודל קטן ובינוני. מן הראוי כי המחוקק יתן דעתו למצב זה, שאחרת בית המשפט, המתבקש לפסוק פיצוי סטטוטורי ייאלץ, במקרים של הפרות קלות של זכות יוצרים, להפעיל שיקול דעתו ולהימנע ממתן כל פיצוי."
(ההדגשות אינן במקור).
61.    לשיטתי, פרשנות דברים אלו (של כב' הנשיא דאז השופט שמגר), היא שאם מפעילים את הסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, לא ניתן לסטות מתחת לפיצוי הסטטוטורי המינימלי, אך עדיין קיימת האפשרות שלא לפסוק פיצוי שכזה בכלל, וראו את עמדתו של המחבר טוני גרינמן, בספרו "זכויות יוצרים", בעמ' 484, שם הוא מתייחס לפס"ד ניניו הנ"ל, וכך כותב :
פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לפסוק כל סכום בתחום הסכומים הקבועים בחוק, והוא רשאי גם להמנע מפסיקת פיצוי כלשהו. אולם לאחר שהוכחה הפרה, אי פסיקת פיצוי עלולה להכשיל את מטרת ההרתעה, והיא צריכה אפוא להיות בגדר חריג, המופעל בנסיבות יוצאות דופן. נסיבות כאלה עשויות להתקיים כאשר מדובר בהפרה "קלת ערך", ביטוי שבהמ"ש העליון נקב בפרשת ניניו".
משמע, שניתן לא לפסוק פיצוי כלל, אם כי רק בנסיבות מתאימות.
62.    אף בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית, פ"ד נא (5) 337, בעמ' 352-353, מתייחס בהמ"ש לסעיף זה, תוך מתיחת ביקורת על כל שבהמ"ש כבול לפיצוי מינימלי שלעיתים אינו ראוי, וכדבריו –
"הפיצוי הסטטוטורי כשלעצמו איננו גבוה וקביעת גבול עליון וגבול תחתון לפיצוים, כובלת במידה רבה את ידי בית המשפט שאינו רשאי לחרוג מהגבולות שהותוו, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה. אף שהסכום הגבוה עולה פי שניים על הסכום הנמוך, עדיין המרווח בין השניים אינו גדול וטווח התמרון קטן. לפיכך ראוי ששיקול הדעת של בית המשפט במסגרת שנתחמה, יהיה רחב. ..."
63.    בע"א (חיפה) 4886/99 אקו"ם נ' מאי מסעדות בע"מ ואח', (פורסם בתקדין), מתייחס בהמ"ש לאפשרות לפסוק פיצוי הנמוך מהמינימום הסטטוטורי, וכך נקבע –
"חרף הדברים הברורים בפסיקה שהובאה לעיל הרי אין הכרח לקבוע גם כאן כי לא ניתן לחרוג מסכום המינימום הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים. יכול להיות שישנם מקרים, שפסיקה בכיוון זה אפשרית, הגם שלא הובאה בפנינו כל אסמכתא לכך. אנו סבורים, שאפילו יש לבית המשפט שיקול דעת בהקשר זה (ואנו משאירים שאלה זו בצריך עיון), הרי בענייננו אין נימוקים המצדיקים הימנעות מפסיקת סכום הנמוך מהמינימום הקבוע בפקודה."
64.    עוד אציין כי בתזכיר חוק זכויות היוצרים, התשס"ד-2003 קיים מנגנון "גמיש" יותר לגבי הפיצוי הסטטוטורי, וקיימות בו חלופות המאפשרות פיצוי מינימלי נמוך יותר ומנגד – פיצוי מקסימלי גבוה יותר (חלופה אחת – בין 100 עד 30,000 ₪, וחלופה שניה – עד 100,000 ש" ללא מינימום). תזכיר זה טרם גובש לכדי דבר חקיקה מחייב, אך יש בו כדי ללמדנו על כך שיתכן ומן הראוי לשנות את ההסדר הקיים, המחייב פסיקת פיצוי מינימלי בסך 10,000 ₪ לגבי כל הפרה, משמע – לגבי כל יצירה שהושמעה.
65.    יש גם לזכור חוקים נוספים בהם נקבעו פיצויים סטטוטוריים בתחומים דומים, לאור הקושי בהוכחת הנזק ותוך ראית המטרה ההרתעתית – אך בהם לא קבועים פיצויי מינימום (אלא רק מקסימום, כגון: חוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999, וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965).
66.    מהמקובץ, לאור הביקורת לה אני שותפה לגבי הסכום המינימלי ע"פ החוק כיום, ולאור האפשרות שלא לפסוק פיצוי כלל לגבי חלק מההפרות (ויש לזכור כי לפי לשון החוק, בהמ"ש רשאי לפסוק פיצוי אך לא חייב לעשות כן, כל אימת שמוכחת הפרה), מצאתי לנכון לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק רק לגבי חלק מההפרות שהוכחו, ולכן, בסך הכל אפסוק לחובתו של טוביה פיצוי בסך 30,000 ₪.
סיכום -
67.    אשר על כן, התביעה כנגד הנתבע מס' 2, מתקבלת ועליו לפצות את התובעת בסכום של 30,000 ₪, נכון להיום.
בנוסף, ישלם נתבע זה את הוצאותיה של התובעת בגין שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וכן החזר יחסי מאגרת בהמ"ש ששולמה, בסך 2,000 ₪.
68.    התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 והנתבע מס' 3 נדחית.
התובעת תשלם את הוצאותיהם של שני נתבעים אלו, ביחד, בגין שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
69.     כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתן היום י"ז בחשון, תשס"ח (29 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.
ת. נאות-פרי, שופטת
006637/03א  110 תמר נאות פרי

 

2010© כל הזכויות שמורות לאקו"ם